הוא היה כתף תומכת, חיוך על הפנים, הצחוק שלו, ההומור, האישיות שלו. הוא תמיד ידע מה הכי טוב בשבילו, תכנן הכול מראש בכל רגע, והיה בן אדם כזה שיכולת לסמוך עליו. מגיל ארבע אנחנו ביחד בגן, אחר כך בתיכון. המשפחות שלנו גם חברות מאוד טובות. עמית נלחם להיות גולני. כל דבר שרצה הוא פשוט השיג. אני עדיין לא מעכל. הכי יחסרו לי הלילות שהיינו מעבירים יחד, משחקים ב'סוני', מדברים, יושבים נפגשים. תמיד היינו בקרבה. אני ועוד שלושה חברים מהמושב היינו האחרונים שראינו אותו. עלינו למוצב הארור הזה ב-30 בספטמבר לבקר אותו כי הוא סגר שם מלא זמן. הבאנו לו דברים שרצה והעלינו לו חיוך ברמות הכי גבוהות שקיימות
