חויק גדלה בקיבוץ גיניגר שבעמק יזרעאל, שם פגשה ביגאל - גם הוא בן קיבוץ, והם התחתנו.
יחד הם החליטו לעזוב את קיבוץ ולרדת לסיני עם שני ילדיהם - עדי וצור, ובשנת 1972 הם הצטרפו לגרעין שהקים את מושב שדות בפתחת רפיח.
חויק אהבה את מושב שדות, היא אהבה את הנופים, את החולות, את הפשטות, את השקט. היא שרה, ציירה, פיסלה, רקדה, סרגה ותפרה, ותרמה רבות מכישרונותיה לקהילה המתהווה.
בשדות הצטרפו למשפחה נעה, הלה ורון, וחויק הקדישה את זמנה לגידול הילדים ולעזרה במשק.
הפינוי הכפוי מהבית בשדות ועזיבת סיני לתמיד שברו משהו בתוכה. משהו מהתמימות ומחדוות העשיה נותר מאחור, אי שם בדיונות של סיני.
חויק הייתה אדם של הדברים הקטנים. תשומת לב רבה היא הקדישה לשימור ואיסוף של חפצים שכבר סיימו את תפקידם המקורי. "אנחנו חייבים לדאוג לדורות הבאים" היא חזרה ואמרה, ובסגנונה המיוחד וחשיבתה היצירתית הייתה מפיחה רוח חדשה, מלאת חיים וצבעוניות, בחפצים ובדברים ישנים ונמנעת כמעט לחלוטין מהשלכתם לפח האשפה.
לצד כל קורותיה נשתמרה בחויק היכולת להתבונן בעולם בפליאה ולהתרגש מהסובב אותה. ברגישותה ועדינותה היא יצרה לאורך השנים קשרים אישיים עם אנשים, אשר ברגע מסויים גורלם לא שפר עליהם והם היו רחוקים מאור הזרקורים. ברוך ובצניעות, לצד נחישות רבה, היא הייתה מושיטה יד - בבישול ואפיה, תיקון בגדים, הסעות, וכל דבר שידיה המוכשרות ידעו לעשות.
חויק מצאה שקט בשחיה בבריכה והתמידה לשחות יום יום במשך שנים.
היא יצרה מנדלות יחד עם קבוצה מופלאה של נשים בהדרכתה של בילהה ינון ז"ל והדבר מילא אותה שמחה ורוגע. בילהה הייתה עבור חויק מעיין שופע של השראה, יצירתיות וטוב, וחויק ניקשרה אליה ואהבה אותה אהבה גדולה. שתיהן מצאו את מותן בבוקרו של אותו יום ארור.
עם פרוץ המתקפה מעזה ביום שבת בבוקר יצאה חויק מביתה הלא ממוגן אל המיגונית שממול לבית ומצאה את מותה.
 כל חייה הפיצה חויק טוב - בפשטות, בצניעות ובעדינות המיוחדות רק לה.
יהי זכרה ברוך.